חודש אדר- הסיום האופטימי

לשנה העברית שני מסלולים, מסלול שנים ומסלול חודשים. השנים מתחילות בחודש תשרי ומסתיימות בחודש אלול. שנה זו מופיעה בתורה בהקשר למעגל החקלאי של שלושת הרגלים, חג הסוכות הוא האחרון בין שלשת הרגלים, התורה מציינת את מועדו ב"צאת השנה" (שמות כג) או ב"תקופת השנה" (שמות לד), מצוות הקהל המתקיימת בסוכות במוצאי שנת השמיטה מסיימת את שנת השמיטה. מכאן עולה שהשנה מסתיימת בחודש תשרי וממילא מתחילה שנה חדשה באותו חודש. בספר דברים (יא) אומר משה רבנו שארץ ישראל נמצאת תחת השגחת ה': "מראשית שנה עד אחרית השנה" כיוון שהפרשה עוסקת בגשמי הארץ. בחודש תשרי מסתיימת השנה החקלאית , בחג הסוכות שהוא חג האסיף, ונפתחת השנה החדשה, ולכן בחג הסוכות אנו מתפללים לגשמי השנה הבאה.

מסלול שני של השנה העברית הוא מסלול החודשים, החודש הראשון איננו חודש תשרי אלא חודש ניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות יב), חודש תשרי הוא החודש השביעי, וחודש אדר הוא החודש השנים עשר.

שני המסלולים מעידים על המורכבות של עם ישראל, חיבור לטבע ולאומות העולם וייחודיות לאומית. מסלול השנים מחבר אותנו לטבע ולאומות העולם ומסלול החודשים מציין את ייחודנו. מסלול זה מבוסס על יציאת מצרים, לידתו של עם ישראל. כשאנו מונים, החודש הראשון, השני וכו' אנו מזכירים לעצמנו את יציאת מצרים. "ראש חודשים" מרמז על החידוש הגדול בהופעתו של העם על במת ההיסטוריה.

טבע האדם לראות את ההתחלה כחידוש, המעורר שמחה ורעננות. ואילו הסוף טבול בנימה של קדרות. לכן תיאורי אחרית הימים אצל אומות העולם טבולים בים של קטסטרופות. כשם שחיי האדם המתחילים בלידה הגורמת לשמחה ומולה המוות המביא לעצבות. זו הראיה הטבעית הרגילה. בתפיסה הישראלית, הסוף הוא השיא, השלמות, הגאולה מגיעה באחרית הימים ואז יתקיימו נבואות הנחמה כמו: "וגר זאב עם כבש". הצדיקים מביטים ביום המיתה ואומרים שירה (ע"פ ילקוט שמעוני תהילים תתנז) כיוון שהם יודעים שסיימו את תפקידם ועוברים לשלב הבא.

המן שמח כשנפל הפור בחודש אדר: "כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" (מגילה יג( . חז"ל מבטאים בדברים אלו את התפיסה הנכרית שהסוף משמעותו כליון, אדר החודש האחרון ובו מת משה שביטא באישיותו את הרמה האנושית הגבוהה ביותר, ולא היה יודע שבאותו יום בחודש אדר נולד משה. לידתו של משה היא גם לידה פיזית, וגם השיא אליו הגיע, משה מת בן מאה עשרים שנה: "לא כהתה עינו ולא נס ליחה" (דברים לד), ומשה ממשיך להשפיע על העולם מהעולמות העליונים.

חודש ניסן הוא החודש בו הייתה ההתגלות האלוקית המרשימה של יציאת מצרים, התגלה שה' לא רק ברא את העולם אלא הוא משגיח ומתערב בכל מה שנעשה במציאות. הגילוי בא לידי ביטוי גם בטבע , חודש ניסן הוא חודש האביב. לעומתו חודש אדר הוא הרחוק ביותר מחודש ניסן, הוא בסוף החורף, נס הפורים שאירע בו היה "נס נסתר" נס על דרך הטבע. הנס מתרחש בשושן הבירה בחוץ לארץ, עם ישראל משועבד לאימפריה הפרסית, וגם בסוף המגילה לא מתוארת עלייה המונית של יהודים לארץ, ועם ישראל לא משתחרר מעולם של אומות העולם. שם ה' לא מוזכר במגילה, הספר היחיד בתנ"ך שבו לא מוזכר שם ה', וזו כנראה הסיבה שהייתה התלבטות האם לכלול את הספר בין ספרי התנ"ך (מגילה ז.) למרות ששם בתלמוד סיבה זו לא נזכרת. ולמרות זאת מגלה המגילה שגם בחודש זה שונאי ישראל אינם יכולים לנו.

נס הפורים מתחולל על ידי שני מנהיגים, מרדכי ואסתר. אסתר בבית המלך ומרדכי כמנהיג האומה. שניהם בתעוזתם ובחכמתם מובילים את אחשוורוש לתלות את המן ולהחליפו במרדכי. ברור שמאחורי האירועים עומד "המלך" האמיתי של העולם שהוא הקב"ה בצורה נסתרת, בגלוי מופיעים איש ואישה.

בחודש אדר אין ניסים גלויים, ההתגלות האלוקית נסתרת, ובמציאות זו מתגלה יכולת האדם, כישרונותיו ותושייתו, שגם הם בעומק יד ה'. ההסתכלות האנושית הרגילה מתפעלת יותר מניסים גלויים אבל האמת היא שניסים נסתרים הם תמידיים, והם מאפשרים לאדם לפעול. כשיש ניסים גלויים, מדרגת האדם נעלמת,מול ה"אין סוף" האדם כיצור "סופי" אינו קיים.

הגאולה הראשונה, יציאת מצרים היא בסימן התגלות אלוקית כשאדם רואה ונפגש עם מראות נשגבים אלו, ואילו הגאולה האחרונה היא גאולת העולם והאדם, גאולה שעיקרה הופעת מדרגתו הגבוהה של האדם המאמין, הפועל במציאות בשליחותו של ה'. זו מהותו של חודש אדר. וזו הסיבה ש"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם, ואף על פי שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר +ישעיהו ס"ה+ כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני, ימי הפורים לא יבטלו שנאמר +אסתר ט'+ וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (רמב"ם הלכות מגילה), מגילת אסתר וימי הפורים הם השיא האנושי שעתיד להתגלות בגאולה השלמה.